לפני 20 שנה (שלפעמים מרגישות כמו 200) , כשטיילתי באוסטרליה, פגשתי בעץ הזה, עם הפריחה המיוחדת, שנראית כמו אשכולות של נטיפים צהובים. גיליתי באיזה ברושור שם, שלעץ הזה קוראים Golden Rain וזה מאוד הלם אותו בעיני.
איזה מהממת אוסטרליה! חשבתי לעצמי (ואני עדיין חושבת..) איזה עושר של פאונה ופלורה (חי וצומח). הסתובבתי שם בתחושת השתאות מתמדת, בעיניים פקוחות ולב פתוח להרגיש הכל ולראות הכל.
כשחזרתי לארץ, נדהמתי לגלות, שלא רק שהעץ הזה צומח גם בארץ הקודש, יש כמה עצים כאלה-ממש בקיבוץ שבו גדלתי! איך לא שמתי לב אליהם עד אז?
פאסט פורוורד בחזרה להווה,
לאחרונה, באחד הזומים של שישי בבוקר שאני כל כך אוהבת, דיברנו, המתאמנת שלי ואני, על ערנות ונוכחות בעידן הדיגיטלי. הסיפור שהיא העלתה, העיר בי את זיכרון הסיפור הנ"ל.
היא סיפרה על תקופה שהיתה סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון וגרה בבאר שבע.
בכל שנה, סביב חודש מאי, בתקופת המבחנים, היו עצי הסיגלון פורחים בכל רחבי העיר - פריחה סגולה יפהפיה שקישטה את רחובות העיר והמדרכות.
כשפנתה לאחד החברים שלה ללימודים משהו כמו "איזה יפה הפריחה הסגולה הזאת, שמת לב?" היא הופתעה ממש לגלות, שהוא בכלל לא הבחין בה עד אותו רגע.
ואז היא הלכה ושאלה עוד חברה ועוד חבר ועוד אחד... והתגובות היו זהות. אף אחד מהם לא הבחין בפריחה עד לאותו רגע.
היא קישרה את זה למועד הפריחה, שנופל בדיוק על תקופת המבחנים, שבה הסטודנטים לחוצים יותר והאף שלהם בתוך הספרים או המחשבים.
מסקנה:
לפעמים זה לא הנוף או ה setting , אלא העיניים, המבט - שעושה את ההבדל.
